Neciv Trumá

ויקחו לי תרומה. פרש״י לי לשמי. וכיב״ז תניא במכילתא עה״פ מזבח אדמה תעשה לי לשמי. וכן בתוספתא מגילה פ״ב תניא כלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותם לגבוה והיינו מדכתיב ועשו לי מקדש לשמי. והכי תניא בספרי פ׳ בהעלתך אספה לי לשמי. מיהו כאן ק׳ לפי דעת המפרשים דמתחלה נצטוה לעשות משכן מנדבת לב א״כ בשעת הנדבה מתקדש לגבוה. מעתה מאי נ״מ במה שיקחו הגבאים ג״כ לשם ה׳ והרי כבר נתקדש בידי בעלים וכל היכי דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו. אכן בל״ז א״א לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע״י נדבות. ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן ואמאי הא כופין זא״ז לבנות בהכ״נ כדתניא בתוספתא דב״ב פ״א מכש״כ משכן דהוא מ״ע וגם ב״ד מחויבין לכפות על קיום מ״ע. ותו קשה דבפי׳ איתא בב״ב ד״ח מנין שאין עושין שררה עה״צ פחות משנים אר״נ שנאמר והם יקחו את הזהב ומפרש בגמרא מאי שררותא ומשני משום שממשכנין עה״צ. הרי דמפרשי משמעות והם יקחו בכפיה. אלא עיקר פי׳ ויקחו לי בע״כ ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל א׳ כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בע״כ של בעלים. ואח״כ מפרש הכתוב עוד. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אם יהי׳ נמצא נדבות בלי כפיה גם כן תקחו את תרומתי. ולא כתרומת אדנים שהיה אזהרה העשיר לא ירבה. וגם האי תקחו אפשר לפרש בע״כ וה״פ מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס׳ ר״ה דף ו׳. וראיתי בת״י פר׳ צו ח׳ ט״ו על המקרא ויחטא את המזבח או דילמא השתכח בב״י דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא כו׳. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי הלא הכרוז היה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אלא כמש״כ דשמע שיקחו בע״כ אם לא יהיו נדבות מש״ה נדב תחלה ואח״כ שראה מנדבים לרוב התחרט בלבו ולא יכול לחזור הרי מבואר כמש״כ ולפנינו יבואר עוד הכרח לזה הפי׳:

איש אל אחיו. להורות על האהבה העזה. כמו שהחתן מביט על הכלה ונהנה בראייתה :

אל הכפרת וגו׳. ללמדנו דהבטת הקב״ה וישראל יחד אל התורה שבארון וזה מבואר דקוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא כ״י:

והנה בבית הבחירה כתיב בכרובים שעשה שלמה והעמידם מצד הארון ופניהם לבית. וכבר דרשו חז״ל במס׳ ב״ב דצ״ט ואמרו כאן בזמן שישראל עושין רצונו ש״מ כאן בזמן שאין ישראל עושין רש״מ. ופי׳ רשב״מ שנתהפך עפ״י נס. וזה תמוה שהרי כתיב בשעה שהעמיד שלמה את הכרובים ובל״ס אשר מיד ה׳ עליו השכיל לעשות כן אלא פי׳ אין עושין רש״מ הוא כמו דאיתא בברכות דל״ה ב׳ בהא דכתיב ואספת דגנך מיירי בזמן שאין ישראל עושין רש״מ. ועי׳ בתוס׳. וגם בזה תמוה שהרי בפי׳ כתיב והיה אם שמע תשמעו וגו׳ וכל הענין וע״ז מסיים המקרא ואספת דגנך. אלא הכונה כמש״כ בספר דברים שם ובכ״מ שישראל ניזונים בזכות המיוחד להם לפני ה׳. ויש בזה שני אופנים. וכמו מלכותא דארעא שמפרנס כל המון עמו בשביל שעובדים את אדמת ארצו ומהם מעט משרתי המלוכה. ואלו בעצמם מטריחים בתקון מזונותם ולפי מזלם ג״כ . ועוד מפרנס המלך אנשי חילו מגנזי המלוכה בשביל שתופסים החרב בשביל שמירת כבוד מלכותו. ואלו אין עוסקים כמעט כלל בהכנת פרנסתם. וידוע שהמלך אוהב ביותר אנשי חילו בעלי מלחמתו ואינו בוש לדבר בעת הצורר עם איש מלחמה משא״כ את עובדי אדמתו וכדומה. כך ישראל ניזונים או בזכות עבודה או תפלה כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ה׳. ואז עליהם להטריח ולהכין כ״צ או בזכות מלחמתה ש״ת שהמה נושאים ושומרים כבוד מלכותו ית׳ כמש״כ לעיל ס״פ ט״ו ובכ״מ ואלו ניזונים בהשגחתו ית׳ בלי טורח על גוף המזון. וכבר ידוע שהקב״ה חפץ באלו העומדים לפני ה׳ בשערים המצוינים בהלכה יותר ממשכנות יעקב בעבודה. וע״כ במדבר שהי׳ עיקר העסק בתורה שלא ניתנה אלא לאוכלי מן והקרבנות לא היו אלא בשביל יעוד כמש״כ להלן בפ׳ תמידים וכן לדורות בשביל אנשים כאלו. כתיב ופניהם איש אל אחיו. שהקב״ה משגיח עליהם בעין יפה כ״י באהבה. משא״כ כלל ישראל מזמן בית הבחירה. שהי׳ מזונות ישראל בא ע״י זכות עבודה מש״ה כתיב ופניהם לבית. שהקב״ה הי׳ עינו ולבו על עבודת הבית וכן ישראל הי׳ זה נשיאת עיניהם ותקותם שתקובל עבודת הבית ברצון: והנה באמת משום דור המדבר לבד הי׳ אפשר להסביר הטעם בא״א. עפ״י מאמרם ביומא דנ״ד א׳ שנמשלו ישראל במדבר ככלה בימי חופתה. ולאחר שנכנסו לא״י נמשלו לאשה. וכלה אין לה עסק מלאכה כלל רק להתקשט כדי שיהא החתן מביט עליה ונהנה מראייתה ובשביל זה הוא חייב במזונותיה משעה שנכנסה לחופה מש״ה היו הכרובים פניהם איש אל אחיו. משא״כ בא״י היו כאשה שמזונותיה תחת מע״י. כך היו פניהם לבית כמש״כ. והוא הסבר פשוט. אבל בשביל שהיו שני אופני הכרובים גם בא״י שהרי הכרובים שעשה בצלאל על הארון היו לעולם ועומדים גם היום גנוזים עם הארון משא״כ כרובים שהעמיד שלמה על הרצפה שבקה״ק אותם נלקחו בזמן החרבן כידוע. מש״ה בא ההסבר של הגמ׳ דגם לדורות בזמן שישראל עושין רצונו ש״מ ועוסקים בתורה עליהם כתיב ופניהם איש אל אחיו. ובזמן שניזונים בשכר עבודה כתיב ופניהם לבית:

כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו. אי נפרש וקנותם היינו קני מנורה. הכי מיבעי הקנים וכפתוריהם ממנה יהיו. או כפתוריה וקנותיה. אלא וקנותם קאי על הכפתורים שהיו קבועים בקנה דק נמשך מן המנורה וקנותיה. והוא כמו עוקץ של תפוח התלוי באילן. נמצא פי׳ וקנותם של הכפתורים. ולא קאי על הכפתורים שיצאו מהם ששת הקנים שהם היו גדולים ועבים ומהם נפרדו הקנים. וכדאי׳ בגמ׳ מנחות דכ״ח וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו. וזהו משמעות וכפתור תחת שני הקנים וגו׳ אלא קאי על כפתורים של ששת הקנים המה היו תלוים בקנותם בקנה דק. וה״ה שני הכפתורים שבגוף המנורה שלא יצאו מהם ששת הקנים :

והיינו דאיתא במנחות שם וטפח שבו גביע כפתור ופרח. ונתקשו התוס׳ היאך היו לכל אלה טפח אחד. ורש״י פי׳ שם מצד אחד של מנורה גביע. ומצד שני כפתור ומצד שלישי פרח. וזה תמוה. ולדברינו ניחא שזה הכפתור לא הי׳ תופס מקום כמו הכפתורים שמהם יצאו ששת הקנים. שהרי היו תלוים בקנה דק. וכן הפרח בראשו דק. והי׳ כל הטפח בצורת הגביע:

והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. האי לכם מיותר ומה מקרא חסר אם כתב והבדילה הפרכת בין וגו׳ גם לשון ובין קודש הקדשים קשה. והכי מיבעי לקודש הקדשים. דבכ״מ דכתיב שתי פעמים בין משמעו שיש הבדל אמצעי בין שני הערכים המופסקים כמש״כ בס׳ בראשית א׳ ולעיל ח׳ י״ט וט׳ ד׳ ובכ״מ וכאן לפי הנראה לא היה הפרכת אלא מבדיל ומפסיק לבד. גם והבדילה מלרע ע״פ מסורה והיא זרה כמש״כ הראב״ע לא דבר ריק הוא. אלא למד משה רבינו מכ״ז חדשות. והנה במעשה כתיב תחלה וישם את הבדים על הארון ואח״כ ויבא את הארון אל המשכן. וכבר ביארנו שתקן את הבדים שיהיו כשני דדי אשה. ולכאורה מתחלה היה להביא את הארון ואח״כ להמשיך את הבדים לחוץ. וגם עיקר המשכת הבדים לחוץ שיהיו כשני דדי אשה לא נזכר בצווי כלל. ונהי שמן הכתובים לעיל מבואר שיהיו הבדים מונחים בשעת העמדת הארון בא״א משעת המשא מכ״מ אין שום רמז האיך יהיו בא״א ואולי להיפך שיהיו הבדים נמשכים לאחורי הארון כדי שיעמוד כה״ג בשעת עבודת יוה״כ בריוח שם. אלא מתחלה יש לדעת הא דאי׳ בויקרא רבה פ״א שמשה היה נכנס תמיד לפני ולפנים. ולכאורה ק׳ נהי שלא היה משה מוזהר מליכנס לשם כדתני׳ בת״כ פ׳ אחרי דבר אל אהרן אחיך אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא מכ״מ הרי כתיב ביום הקמת המשכן ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וא״כ היאך נכנס בקה״ק הרי היה שם הענן והשכינה תמיד בימי משה. אלא כך הענין דכבוד ה׳ והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדה״ק והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע״י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה׳ והיה משה רבינו עומד שם ונמצא לא היה הפרכת מפסיק ומבדיל לגבי שכינה אלא עשר אמות היה הגבול והדביר לִפְנָי. אבל אהרן היה מוזהר לבלי ליכנס מבית לפרכת אפילו במקום בליטה וזהו דיוק הכתוב. והבדילה הפרכת לכם וא״כ היה אותו מקום בליטה אמצעי בין שתי הקדושות. חמור מקדושת ההיכל וקיל מקדושת עשר אמות של קה״ק. ומש״ה היה משה יכול לעמוד שם והיינו דכתיב. ובין קדש הקדשים. והיא האמה טרקסין שהובא ביומא דנ״א שהיה לו דין פנים וחוץ כמש״כ בפרש״י שם בשם הירושל׳ ומזה ידע משה רבינו להמשיך את הבדים לחוץ. והנה כתיב והבדילה מלרע ללמד שלא מיד אחר הבאת הארון ישלשל את הפרכת להבדיל. אלא אחר נתינת הכפרת דכתיב אח״כ. [וכיב״ז מתפרש הזר השני בס׳ ויקרא ט״ו כ״ט יע״ש]. וא״כ היה ראוי לכתוב תחלה ונתת את הכפרת ואח״כ והבדילה וגו׳ אלא בא ללמד אשר מיד שיביא את הארון יהא מוכן הפרכת להבדיל לכם בין הקודש וגו׳. וזה א״א אלא ע״י משיכת הבדים וא״כ למד מזה משה להמשיך תחלה הבדים עוד לפני הבאת הארון ומיד שהביא את הארון היה ראוי שיהא הפרכת מבדיל לכם כאמור. והיינו דכתיב בשעת הקמה תחלה וישם את הבדים על הארון היינו תיקן ההמשכה על מתכונתו ואח״כ ויבא את הארון אל המשכן ואח״כ וישם את פרכת המסך היינו שלשל למטה: