Neciv Mispátim

אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה. משמעו שלא רצה ליעדה כפי הראוי :

וא״ת דקיימי ליה. כך העתיקו התוס׳ חולין דס״ה א׳. ופירשו שהיה לו לקיימה וליעדה דמצות יעידה קודמת . ומהאי קרא דרשינן בפ״ק דבכורות מצות יעידה קודם למצות פדיה. והיינו משום דהקרי בוי״ו לו יעדה. ובעניי דרש של המשנה אינו משום דקרינן לו יעדה בוי״ו. דאפי׳ מלא יעדה ג״כ מוכח הכי. דיותר טוב שיעדה כמו באינך מילי דמשנה שם בפדיון פ״ח ובגאולה דאדון. דנ״ל מדכתיב אם לא תפדה וערפתו ואם לא יגאל ונמכר. ה״נ מדכתיב אשר לא יעדה והפדה. למדנו דיעוד קודם לפדיון. (כונת ת״א הוא לבאר לו בוי״ו. משום דכתיב אם רעה בעיני אדוניה. והוא מיותר דמה מקרא חסר אם הי׳ כתוב ואם לא יעדה. אלא בא המקרא ללמדנו שאין ראוי למנוע מיעוד אלא א״כ רעה היא בעיניו. כמו באשה דאע״ג דיכול לגרש אפילו מצא אחרת נאה ממנה מ״מ כתיב כי מצא בה ערות דבר. משום שאינו הגון בל״ז לגרשה ה״נ אינן הגון שלא ליעדה אם לא שרעה היא בעיניו. ולא משום שמצא אחרת נאה ממנה. וא״כ קשה באמת אמאי אינו הגון הא לא נשאה עדיין. מש״ה קרינן לו יעדה ות״א דקיימא ליה. שבשעת קנין הרי כמו שקידשה. וס״ל לת״א כת״ק בקידושין די״ט דיעוד מתחיל משעת קנין ונגמר אחר כך מש״ה דוקא אם רעה. ולריבר״י דלא ס״ל הכי אלא דיעוד מתחיל משעת קידושין ממש. צ״ל דמש״ה דוקא אם רעה משום דבעינן שיהא הן שלך צדק. כמו שדרש ריבר״י בב״מ דנ״ט א׳. והקנין לשם יעוד ה״ז הן:

מעם מזבחי תקחנו למות. ידוע דעת חז״ל ללמוד מכאן דחייבי מיתות ב״ד דוחין עבודה שבידם כדאי׳ בסנהדרין דל״ה. ולפי הנראה הוא תמוה דמאי איריא רוצח הא בכל מיתות ב״ד כך הדין. ותו למאי ייחד הכתוב בפ׳ שלימה בפ״ע. הרי היה יכול לכלול בפ׳ הקודמת. מכה איש ומת מות יומת מעם מזבחי וגו׳. ותו הא להרגו בערמה משמע שירא לעשות לעיני הבריות וא״כ אינו בהתראה ואין כאן מיתת ב״ד. אלא עיקר פ׳ זו מתבאר עפ״י גמ׳ סנהדרין דמ״ט דיואב נהרג על שהרג את אבנר ועמשא. והקשו התוס׳ הא לא הוי התראה ויישבו דבאמת לא נהרג אלא משום מורד במלך. ואין זה במשמעות הסוגיא. אבל הרמב״ם בהל׳ מלכים פ״ג ה״י כ׳ כל הורגי נפשות שלא בראיה ברורה או בלי התראה או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי שהשעה צריכה. והיינו מעשה דיואב. דשלמה המלך הרגו משום רוצח בלי ב״ד. מעתה יש להבין דזהו עיקר פ׳ זו. ולא נצרך הכתוב לפרש דעבודה נדחית מפני מצות מיתת ב״ד שהוא דין שמים. ולא נצרך אלא לנהרג בידי המלך. והיינו להרגו בערמה. שאינו נהרג בב״ד אלא ע״י מלך. וס״ד שיש לזה דין מורד במלכות שכן הנימוס שאפי׳ ישראל המחזיק בקרנות המזבח נמלט. ומש״ה החזיק יואב בקרנות המזבח. דכסבור דשלמה לא ידינהו אלא משום מורד במלך. אבל באמת דנו משום הורג נפש. דאפי׳ במיתה שע״י מלך נהרג אפי׳ מעם מזבחי וזהו דקמ״ל בהאי קרא וע׳ ס׳ ויקרא פ׳ בחקתי בפסוק כל חרם אשר יחרם וגו׳:

לא תהיה אחרי רבים לרעות. אם רבים עושים רעה בברור לא תלך אחריהם אע״ג שרבים המה:

ולא תענה על רב. אם יתקוטטו עמך עבור זה לא תענה על ריבם. אלא תהי׳ נאלם דומיה ועושה שלא כמותם. אבל לנטות. אם הדבר שקול אצלך איך לנטות כאלו או כאלו אזי. אחרי רבים להטות. יש לילך אחרי דעת רבים שמסתמא כדעות הרבים הוא הטוב והישר. זהו פשטא דהאי קרא. והדרשות רבו בזה:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. סמיכות המקראות מלמדנו דבשבת קאי ומזה למדו ב״ש שביתת כלים כדאי׳ בשבת די״ח. וא״כ מפרשי הכי. ובכל. היינו בכל דבר שעושין בו מלאכה. אשר אמרתי אליכם לקמי׳ היינו וינפש בן אמתך והגר תשמרו. אותו עשה דבן אמתך והגר קאי בכל כ״ז לב״ש. אבל לדידן יש לפרש באשר היום יום מנוחה מצוה לכל אדם מישראל לעסוק בתורה כדי שיהא נזהר בכל השבוע שאחריו. וכ״ה בש״ע או״ח סי׳ ר״צ דבשבת יש לבעה״ב לעסוק בתורה ע״ש:

ושם אלהים אחרים לא תזכירו. באשר יום מנוחה מיוחד לשירה וזמרה כלשון המשורר במזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה׳ וגו׳. מש״ה הזהיר כאן ביותר שלא יזכר שם אלהים אחרים בשיריו ומזה למדנו בכל הימים ובכל אופן והיינו דאי׳ במגילה די״ב ב׳ דישראל בשבת אוכלין ושותין ועוסקין בד״ת ובדברי תשבחות:

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. כַּמָה אִינוּן בְּנִי נְשָׁא טִפְּשִׁין דְּלָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כָּל חַיִּין וְכָל חֵירוּ וְכָל טוּב בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. (ההוא חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו) (נ"א ההוא חירו דעלמא דאתי איהו חיין בעלמא דין). חַיִּין אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין דְּיִזְכּוּן לְיוֹמִין שְׁלֵמִין בְּהַאי עַלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ג:כ״ו) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. וּלְיוֹמִין אֲרִיכִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּאִינוּן חַיִּין שְׁלֵימִין, אִינוּן חַיִּין דְּחֵידוּ, חַיֵּי בְּלָא עֲצִיבוּ, חַיִּין דְּאִינוּן חַיִּין. חֵירוּ בְּעַלְמָא דֵין חֵירוּ דְּכֹלָּא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי כָּל עַמִּין דְּעַלְמָא.

לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. שלא תשמידם בימים יבואו כדי שלא ימסרו נפשם על המלחמה. וכאן לא הית׳ אזהרה אלא שלא יהא הברית עמם ואת אלהיהם ביחד. אבל עמם לבד היו רשאים. אבל פ׳ זו הוכפלה סוף סדר תשא לאחר מעשה העגל ואז הוזהרו גם עליהם לבד. וע׳ להלן ל״ד י״ב:

פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה. מיירי בשעת כבוש קודם שנכלה כל יתדות הארץ. כמבואר מלשון אשר אתה בא עליה. ותו ממה דכתיב בסמוך ואת אשריו תכרותון. והיינו גדוע דכתיב בס׳ דברים ז׳ ה׳ ואשריהם תגדעון. ומפרש בגמ׳ ע״ז דמ״ה בהא דכתיב במק״א ואשריהם תשרפון באש ומשני דגדוע קודם לכבוש. וכבוש קודם לשריפה. וה״נ בהאי קרא דכתיב תכרותון מיירי בשעת כבוש. והנה לעיל כ״ג בפ׳ לא תהיה משכלה וגו׳ וכל הענין דמיירי ג״כ בזה המשך כמש״כ שם. ונזהרו אז ישראל לא תכרות להם ולאלהיהם ברית וגו׳ כי יהיה לך למוקש. וביארנו כי כאשר אין לחוש שיעבדו אז ע״ז של שבעה אומות אלא משום מורא שלא ימסרו נפשם ע״ז כדאי׳ כיב״ז בסוכה דל״ח שלא לאגרויי שיטנא. וזה אינו ע״ז ממש כדמסקינן בסנהדרין דס״א. מכ״מ הוא למוקש. וכאן לאחר העגל ניתוסף אזהרה זו ביותר באשר אז לא נזהרו כ״א כריתת ברית עמם ואלהיהם ביחד. אבל עמם לבד היו רשאים. אבל היום נזהרו פן תכרות ברית ליושב הארץ לבד ג״כ:

ויקרא באזני העם. דיוק באזני נתבאר ר״פ ויגש שיש לה כמה משמעות ומתפרש בכ״מ לפי הענין וגם כאן יש להבין ע״פ עיקר הענין שהרי כבר סיפר משה לעם את כל דברי ה׳ וגם הם השיבו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה. מה זה הוסיף עוד לקרא מספר הברית. ומה העלו עתה לומר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. עוד יש להבין דשם כתיב ויען כל העם וכאן כתיב ויאמרו אלא הענין הוא כמ״ש לעיל בפ׳ אתם ראיתם כי שתים נשמע ממה שהקדים הקב״ה כל המאמר. להמון העם שיבינו כי הקב״ה מתנה שיעסקו בתורה ובעבודה ובגמ״ח לא דיבר שהרי בטבעם המה בני אברהם יצחק ויעקב גומלי חסדים. וגם כל האוה״ע על חסד נבנית העולם ומש״ה השיבו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה. היינו תורה ועבודה אבל עוד נכלל במאמר הקב״ה תנאי לגדולי ישראל גם לגמ״ח והיינו שיהיו כל מעשיהם לש״ש ולא ע״פ שכל אנושי או טבע. ובשביל זה לקח משה ספר הברית שהוא נכתב בו מתחלת בראשית עד כאן מעשה האבות והוא הסביר להם ונכנס באזניהם ומש״ה כתיב באזני העם. וע״ז ענו יחידי סגולה נעשה ונשמע נעשה על תורה ועבודה ונשמע על גמ״ח שלא שייך לומר ע״ז נעשה שהרי גם בלי דבר ה׳ היו עושים אלא נשמע לעשות באופן היותר שלם ולש״ש :

והיינו דאי׳ פ׳ ר״ע למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך הקדימו ישראל נעשה לנשמע. והענין הוא דתפוח הזה הוא אתרוג כמש״כ התוס׳ וגם אתרוג עליו הראשונים קודם לפריו אלא בשביל שמתקיים הפרי משנה לשנה ויש בכל שנה גדולים וקטנים. והקטנים נשארים על שנה הבאה ואז נעשה עלים חדשים באים מתחלה לשמור את הפרי. והנה מעשה הטוב מיקרי פרי כדאי׳ בעבודת כוכבים דף י״ט אשר פריו יתן בעתו א״ר אם פריו יתן בעתו כו׳ ופירש״י בל״א שלומד ועושה פרי כלומר מקיים מה שכתוב בתורה. וגמ״ח דומה לעלים שאינם שוה ביוקר אלא משום ששומרים לפרי. ה״נ גמ״ח של ישראל ביוקר משל עובדי כוכבים רק משום שהמה שומרים לתורה ועבודה. וכדאי׳ בחולין דף צ״א אלמלי עליא לא מתקיימא אתכליא. מיהו בכל ישראל באים העלים האלה בטבע או בשכל אנושי וא״כ המה קודמים לתכלית השמירה לפרי אבל המה הקדימו נעשה ונשמע שיעשו הגמ״ח לש״ש. הרי זה תורה ועבודה קודם לגמ״ח. ומתחלה באו העלים להיות שומר לפרי כתפוח:

מַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נוֹלְדוּ — בְּנִיסָן מֵתוּ. מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרִי נוֹלְדוּ — בְּתִשְׁרִי מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״ — הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם מֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.

אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה ואסור לקבוע סעודה באותה שעה: הגה ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע ותלמידי חכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת שהרי מתענגים בלמודם כל ימי השבוע: [ב"י סי' רפ"ח בשם ירושלמי]:

הלכה: ג׳. דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אָֽמְרֵי. קִיפּוּל בִּשְׁנַיִם אָסוּר. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. אֵין מְקַפְּלִין בָּשַּׁבָּת בִּשְׁנַיִם. וְהָהֵן דִּמְקַפֵּל עַל סִיפְסְלָה כְּמָאן דְּאִינּוּן תְּרֵין. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לָאֲכִילָה וְלִשְׁתִייָה. עַל יְדֵי שֶׁהַפֶּה זֶה (טְרִיח) מֵרִיחַ הִתִּירוּ לוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. רִבִּי בְּרֶכְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָא בַּר בָּא. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מַתְנִיתַא מְסַייָעָה בֵּין לָדֵין בֵּין לָדֵין. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹ יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל אוֹ יוֹשֵׁב וְעוֹסֶק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר. שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר. עֲצֶ֨רֶת֙ לַֽיי אֱלֹהֶ֔יךָ. הָא כֵיצַד. תֵּן חֶלֶק לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶלֶק לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתוֹת. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ שַׁבָּ֖ת לַֽיי. שְׁבוֹת כַּיי. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁבַת מִמַּאֲמַר. אַף אַתָּ שְׁבוֹת מִמַּאֲמַר.

״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן״. אַטּוּ עַד הַשְׁתָּא לָא טָב לִבֵּיהּ בְּחַמְרָא? אֲמַר רָבָא: יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת הָיָה. שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִשְׁבָּחוֹת. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — אֵין מַתְחִילִין אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִיפְלוּת.