Neciv Jitró

כתב זאת זכרון בספר. מה שאומר לך כי מחה אמחה וגו׳ תכתוב בספר וגם ושים באזני יהושע. זה הענין. ולפי הנראה הוא מיותר. שהרי כל דבר ה׳ למשה נכתב בספר התורה גם בלי דבר ה׳ שיכתוב לזכרון וגם ענין שים באזני יהושע אינו מבואר. אבל מתחלה יש לבאר גוף המאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם הכונה למלכות עמלק. על מה קבעו חז״ל מצות זכירה זו לדורות אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מה״ע. ואם אפי׳ יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם מה זה ענין. ואם הכונה שיהא נשכח שמו וזכרו. זה א״א כלל. שהרי התורה נצחית והיא מזכרתו. אלא ע״כ הכונה תעודת עמלק בעולם. דזה ברור שלא לחנם התגרה עמלק עם ישראל. אשר בלי ספק לא נעלם ממנו כי לא בנקל יהי׳ יוכל לו. והלא מתעבר על ריב לא לו. אלא משום שראשית גוים עמלק. כדבר בלעם בעת הופע עליו אור רוה״ק. וע״כ אין הכונה שהיא האומה היותר מצלחת ומאושרת בעולם שהרי מעולם לא היה עמלק כ״א ממלכה שפלה. אלא הענין דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על א״א ביחוד כמו שנתבאר מדיוק המקראות בס׳ בראשית. והוא משום שידעו שעל ידו נעשה עין משפט היינו להוריד השגחה עליונה ע״פ המעשים. כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה. הרע לאוה״ע ביותר. ועמלק הוא ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה . והבטיח הקב״ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק היינו תכלית תעודתו שתהי׳ הליכות הטבע חפשי בלי השגחה לפי מעשים. זה הרצון יהי נשכח מאוה״ע והיה ה׳ למלך על כל הארץ. וזהו ימות המשיח שיגיע ב״ב. ואמר ה׳ למשה כתוב זאת זכרון בספר. כאדם שמספר לבנו איזה מעשה להביא לבו למוסר וכשמגיע לענין נחוץ ביותר שיהא מושרש בלבו. מדייק לו אביו ביותר ואומר זכור זה בני. אע״ג שרצונו שיזכור כל הענין מכ״מ מעמידו ביותר על ענין נחוץ בספורו. כך כל התורה עלינו לזכור ע״י כתיבת ס״ת אבל באשר אנחנו רואים שאמר הקב״ה למשה. כתוב זאת זכרון בספר עלינו להשכיל כי יש לנו לזכור זה הענין ביותר. כי הוא תכלית המבוקש שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ ועלינו להאמין כי עוד תבא זה השעה והיא ביאת המשיח וע״ז אמר עוד ה׳ ושים באזני יהושע הוא הגדת דבר סוד שבזה. והוא זמן הקץ שגלה לאזנו. והמובן שגם היא יגלה למי שראוי לכך:

וחז״ל גלו את הלוט ע״ד זה. ואמרו בב״ר פנ״ג אמר הקב״ה בעל פקדון אני שרה הפקידה אצלי מצות ומע״ט כתיב וה׳ פקד את שרה עמלק הפקיד אצלי חבילות של קוצים כתיב פקד פקדתי אם אשר עשה עמלק וגו׳. והוא פלא ומה ענין שרה לעמלק. וכי אין לנו צדיק ורשע אלא שרה ועמלק. אלא משום דשניהם מקבילים זה כנגד זה. דשרה היתה מתחזקת בבטחון בה׳ ביותר גם מא״א כידוע הלשון שהיתה אומרת לו את בהבטחה ואני באמונה. וכמש״כ ריש פ׳ חיי. ועמלק להפך לבד שלא הי׳ עובד ה׳ עוד הי׳ מפקיד חבילה של קוצים לעכב הליכות ההשגחה שלא תהא סלולה. ומסר נפשו ע״ז. בזה הי׳ מכונה בשם ראשית גוים. שהוא הראש לראות טובתן של אוה״ע לפי דעתם:

ויאמר יתרו. משה וכל ישראל לא ברכו עד גמר הגאולה והיא קריעת י״ס. ואז אמרו שירה והיא הברכה. אבל יתרו אמר הברכה בלשון הרגיל :

זהו פשוטו ש״ד. אבל בסנהדרין דצ״ד וכן במכילתא אי׳ גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך ה׳ עד שבא יתרו. וטעם הדבר שלא למדו מאליעזר עבד אברהם שאמר ג״כ ברוך ה׳. כבר נתבאר שם דעיקר משמעות ברוך הוא תוספת השפעה דהקדש טעון ברכה כדאיתא בב״מ דקט״ו מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. וזה אינו אלא בענין המתנהג בתמידות עפ״י חקי הטבע והשגחתו ית׳ משא״כ בנס נגלה לא שייך תוספת השפעה. וכמש״כ לעיל י״ד ט״ו. מש״ה לא אמרו ברוך. ובא יתרו ואמר ברוך. במשמעות שבח להקב״ה. והיינו שפרש״י ר״פ הרואה מנלן דמברכין אניסא. דייקא הגמ׳ לשאול ע״ז הפרט ולא על כלל הפרק שהוא ברכת הודי׳ דזה למדו מאליעזר:

לאלהים. לא שהקריב לאלהים. שהרי תניא בת״כ והובא שלהי מס׳ מנחות שלא נאמר בקרבנות שם אחר זולת ה׳ לבדו. והלא כבר ידע יתרו כח השם המיוחד שהרי אמר ברוך ה׳. ולא כהרמב״ן ז״ל. אלא הקנין ותכלית שרצה בקרבנות הללו. היה בשביל זה הענין של אלהים. ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אע״ג שבאין נדבה מכ״מ הם מרצון. כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו׳ אע״ג שאין מתכפר כו׳ ובמס׳ ר״ה ד״ה ב׳ מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור. והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ׳ קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה היינו הרצאה וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס׳ בר״ה ד״ה סע״ב. אמנם על מה הם מרצין. ביאר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו. ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה׳ ממנו. ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים ויבואר עוד ריש ס׳ ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד. והיינו דאי׳ בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. ונתבאר ריש פ׳ נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים. וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום. ואמר הנביא דעיקר רצונו ית׳ אינו הקרבן. אלא תכלית של הקרבן. וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים. ודעת אלהים מעולות. ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו כמו שאנו עושין בשעת שמ״ע ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן:

והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל. שהרי דבר אין לו אלא עם משה שנהג בו באהבה יתירה. אלא הביא שלמים לתכלית שם אלהים שהוא הדין שגם הוא מביא שלום. כדתנן באבות על ג״ד העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואי׳ בירושל׳ מגילה פ״ג נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. ובגמ׳ ברכות ד״ו א׳ דינא שלמא בעלמא הוא. ועולה הביא כדי להשיג דעת אלהים בכח הדין וכמו שאמר ירמיה כ״א דן דין עני ואביון הלא היא הדעת אותי נאם ה׳. ויבואר בסמוך שנתקיים מבוקשו בשלמות:

אם וגו׳. יהיה מזה ג׳ תועליות. א׳ וצוך אלהים. כבר נתבאר כ״פ דצווי משמעו קבלות בתורה שבע״פ. שמלבד שהיה משה חכם בפלפולה של תורה להעלות ע״פ י״ג מדות הלכות מחודשות עוד היה משה רבינו רגיל ליכנס בא״מ לחזור על לימודו ושם היה מקבל שפע תורה שבע״פ הלכות פסוקות כמש״כ בס׳ במדבר ז׳ פ״ט ובכ״מ. ואמר יתרו שבזה שתהא השעה פנויה תוכל לשמוע יותר קבלות תורה שבע״פ. שאין לזה שיעור. וכן פי׳ בת״י אם ית פתגמא הדין תעבוד דתהי פנוי מן דינאי ויפקדינך ה׳ פקודיא. ב׳ ויכלת עמוד. לסבול טורח העם. ג׳ וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. לפי הפשט שלא יהיו ניצרכים ללכת למרחוק לבקש משפט. אלא במקומו יבא בשלום :

ובסנהדרין ד״ו אי׳ דמשה היה אומר יקוב הדין את ההר ולא עשה פשרה. ולא נודע מאין למדו חז״ל בפשיטות דכך היה מדתו של משה. [ואולי ע״פ המכילתא פ׳ בשלח וש״ר פ׳ ל׳ ג׳ דברים נתן משה נפשו עליהם. התורה וישראל והדינין ע״ש]. ותו הרי קיי״ל כריב״ק דא׳ מצוה לבצוע עד שיגמר הדין. וא״כ האיך היה משה נוהג בהיפך. אבל הענין מתבאר ע״פ לשון השאלתות הנוספת לפ׳ משפטים בזה״ל. גדול מכולם מי שמטיל שלום על ישראל שנאמר וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ומיירי שם הגאון בדיין שאינו בקי כ״כ בד״ת ואומר שם שילך וישאל לאחר ע״ש. וע״ז מסיק דגדול מזה העצה מי שמטיל שלום היינו שעושה פשרות. ואמר יתרו שבזה שיעשה משה רבוי דיינים תהיה עוד תועלת שבזה יתרבו פשרות. מה שלא היה כן לפני משה שהיה אומר יקוב הדין את ההר. והטעם בזה משום שמשה היה מהיר משפט. ע״כ מיד כששמע טו״ת הבע״ד היה יודע היכן הדין נוטה ולא היה מצוה שוב לעשות פשרה. דאע״ג דקי״ל כריב״ק דרק משנגמר הדין א״א רשאי לפשר. וקיי״ל בח״מ כפרש״י דנגמר הדין היינו שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. מכ״מ הא ודאי דמצוה לבצוע אינו אלא כ״ז שאינו יודע תמצית הפסק. ולא כהש״ך ח״מ סי״ב סק״ד. ומש״ה היה משה אומר יקוב הדין את ההר. אבל כשיתרבו דיינים שלא ידעו הדין כ״כ מהר בשמיעת הטו״ת הלא יעשו פשרות כמצוה. וא״כ כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. בפשרה:

לָא, מִשּׁוּם טוֹרַח שַׁבָּת. דְּרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִּיהַב אוֹרְיָאן תְּלִיתַאי, לְעַם תְּלִיתַאי, עַל יְדֵי תְּלִיתַאי, בְּיוֹם תְּלִיתַאי, בְּיַרְחָא תְּלִיתַאי. כְּמַאן — כְּרַבָּנַן.

בחדש השלישי. כבר ביארו הראשונים טעם שנוי לשון כאן מכל המסעות. הוא משום שמתחלת י״מ היה היעוד לבא לתכלית היציאה שהוא ביאה להר האלהים לקבל התורה. מש״ה הודיע הכתוב דבחודש השלישי זכו לזה התכלית. ועדיין יש להבין אריכות הלשון בחודש השלישי וגו׳ ביום הזה. שהכונה בר״ח כדאיתא פר״ע. ויותר היה מובן הלשון בראש חודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים באו מדבר סיני. אלא בא ללמדנו דשם חודש השלישי גרם להם לזה. והיינו דאיתא שם דרש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאה בירחא תליתאה כו׳. העמיק הדרשן דיוק הכתוב דוקא בחודש השלישי הוא שגרם לזה. ומעתה ממילא מובן ביום הזה שהוא בר״ח. שכיון שגילה לנו הכתוב דכל העיכוב שעד כה הוא מפני שלא הגיע חודש השלישי שהוא המסוגל לכך. וביום הזה שחל עליו שם חודש השלישי שוב לא היה עיכוב והיינו בר״ח מיד באו מדבר סיני:

הנה אנכי בא וגו׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך. זה הלשון יש לפרשו בשני אופנים. א׳ שישמעו קול מדבר למשה אבל המה לא ישמעו מאומה מה המה הדברים. ב׳ שישמעו גם המה מה המה הדברים אבל מ״מ ידעו שמדבר הקב״ה עם משה ביחוד ג״כ מה שהמה אינם שומעים. ואמר ה׳ למען ישמע העם. ומובן שבזה תהיה תועלת שיאמינו בנבואה מה שאין דעת אנושי נותנת שיהא הקב״ה מדבר עם אדם. ומחשבים גבוהה גבוהה. היינו שהקב״ה רם ומתנשא מבריותיו. ועי׳ מש״כ בשירת האזינו בפסוק הצור תמים פעלו. ואחר שישמעו כולם יאמינו בנבואה. ובמה שישמעו בדברי עמך יהי׳ וגם בך יאמינו לעולם. שאתה מופרש ומובדל מהם למעלה. והוא ג״כ הכרח שכן הוא לעולם. שלא רק בדור הזה לבדו היה משה גדול ונעלה מכל הנביאים אלא לעולם כך הוא במה שישכילו שאפילו בדור דעה ובמעמד הנבחר לא הגיע אחד מהם למעלת משה. מכש״כ בשארי דורות. ומזה ידעו שא״א להחליף דת אש שניתנה על יד משה לעולמים:

וכמו שאמרה חנה אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה׳ ולא נתכנו עלילות. וכתיב ולו בוא״ו הענין דמכחישי ההשגחה העליונה באים בשלש טענות. א׳ שהקב״ה רם ומסולק מהעולם השפל. ואינו יודע הנעשה בארץ וע״ז כתיב בתהלים קל״ט אשר יומרוך למזמה. ב׳ שאע״ג שאם היה רוצה לדעת היה יודע מכ״מ עזב ה׳ את הארץ. כי במה נחשב האדם בריה קלה לעשות מאומה בעולם. ואין להקב״ה לחוש למעשיו כמו שאין לאדם לשום לב למעשה הזבוב בביתו. ג׳ אפילו יהיו מעשה האדם לרע מזיקים בעולם. אין כבודו ית׳ לשפוט בזה. וראוי לפני כבודו לוותר. על כל אלה אמרה חנה אל תרבו תדברו גבוה גבוה. לא תאמרו שהוא גבוה גבוה הרבה מבלי ראות למטה. יצא עתק מפיכם . נגד שתי טענות האחרונות שהעתיק הקב״ה השגחתו מן העולם יצא הרעיון של עתק מפיכם. ונתנה טעם על אזהרה הראשונה כי אל דעות ה׳ היאך אפשר לחשוב שאינו יודע מה בארץ. הרי הוא ברא דעות בני אדם וכל הידיעות הוא בראן. ואיך אפשר שאינו יודע. וכלשון הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳. ועל טענה שניה שאין לו לחוש למעשה האדם. אמרה ולו נתכנו עלילות של ב״א שכל פעולה נוגע לו כ״י לבנות ולהרס. ובירושל׳ וברבה פ׳ קדושים אי׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו ר״ה בשם ר׳ יעבץ מהו מגיד לאדם מה שחו יוצר הרים ובורא רוח פי׳ דשחו של אדם יוצר הרים בטובם ובורא רוח לעקור הרים ברעתם. ועל טענה שלישית שאין כבודו ית׳ לנקום על רעת האדם. ע״ז אמרה חנה ולא נתכנו עלילות הכונה ושכר ועונש נעשה מאליו. וכמו שהוא אינו פועל מאומה. אלא שאחר שיסד עולמו כך שוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כמש״כ ר״פ ראה ובפ׳ בחקתי. וא״כ הנענש ה״ז כתינוק השולח ידו במכונה והוא נזוק ע״י גלגלי המכונה המזיקים בשעה שמעבטים ארחותם. ולא שייך לומר על בעל המכונה שיוותר להתינוק שלא יריעו לו הגלגלים כי קטן הוא כך העולם ומלואו כמכונה גדולה נתקן על מעשה האדם וא״א לוותר. והיינו דאי׳ בירושלמי שקלים פ״ה ובב״ר פ׳ תולדות אר״ח כל האומר הקב׳׳ה וותרן יוותרו מיעוהי. ר״ל כמו מי שאוכל דבר המזיק למענו וכי אפשר לוותר שלא יכאב לו כך הטבע א״א לוותר על עונשי עבירה אם לא ע״י תשובה שהיא רפואה. כ״ז אמרה חנה:

ויקדש את העם. במה שאמר משה דבר ה׳ בלי שום שינוי נתקדשו להיות מאותה שעה פרושים מן האשה:

ויכבסו שמלתם. נתעסקו בנקיון בגדיהם ולא פירש הכתוב שהוגבלו העם כדבר ה׳ אשר דבר משה. שזה הדבר לא היה מיד אלא ביום השלישי בעת אשר ירד ה׳. אבל דברים הללו החל מיד. וביאר הכתוב שמשה קידש את העם ולא כתיב ויתקדשו העם. באשר שמלבד פרישות בפועל נכלל בזה פרישות מהרהורי אשה כמש״כ בשם מ״ר שנקרא אלישע קדוש שלא ראתה טיפת קרי כו׳ ובזה היה משה מועיל בדברים החוצבים להבות אש הקדושה וטהרה עד שנכנס בלבבם ונתקדשו: