Neciv Bo

הוא אהרן ומשה וגו׳. לפי הפשט בעיני ישראל היה אהרן קודם למשה כמש״כ לעיל שלא ידעו ערך משה משום שנתגדל בפלטון ש״מ ובמדין. ולא הכירוהו כמו שידעו בקדושת אהרן:

הוא משה ואהרן. בעיני פרעה מעולם היה גדול משה מאהרן. שהוא ידע שמו וחכמתו מכבר. משא״כ שם אהרן:

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. כ״ז לא היה אלא ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים. אבל אח״כ ידעו גם ישראל גדולת משה הרבה מאהרן. זה לפי הפשט. והדרש פרש״י לומר ששקולין כאחד. וזה פלא הלא ידוע דגדול משה מאהרן. וגם למאי הקדים אהרן ומשה. למשה ואהרן. וגם אינו מובן לשון על צבאותם כאן כמו בפ׳ י״ב נ״א. דשם הוא ספור הענין שכך היה. אבל לא כאן. אלא כך הענין. דכמו עבודת הקרבנות היה אהרן גדול ממשה והיא המיוחדת לפרנסת ישראל כמש״כ כ״פ. כך אפילו לפני יצ״מ והיו ישראל נדרשים לפרנסה. והיה לזה מועיל תפלת ש״ע שקבעו אבותינו אברהם יצחק ויעקב. והי׳ לזה אהרן מסוגל יותר ממשה. ובת״י פ׳ חקת בפטירת אהרן אי׳ שמשה בכה עליו ואמר עליו עמוד צלותהון דישראל. והנה בהיותם במצרים היו ניזונים מאוצר המלוכה על סיר הבשר ולחם לשובע עפ״י עבודתם. אבל בעת היציאה ועוד לא יצאו לגמרי ולא הגיעו לנס של חררה והמן. והרי כבר הפסיקו מלעבוד סבלות מצרים. ולא היו ניזונים מאוצר המלוכה היה פרנסתם כ״ז המשך בהשתדלות עצמם. ובהליכות עולם בדרך נס נסתר. וזה היה בכח תפלות אהרן ומשה. ואהרן קודם כמש״כ. והיינו דכתיב. הוציאו את בני ישראל. בשעת הוצאה הי׳ עבודת אהרן לפרנסתם קודם למשה. וביאר הכתוב על צבאותם. דמשמעו כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ היינו תכליתו למה שנוצר. וכן פי׳ כאן ולהלן על צבאותם על תכלית האומה הישראלית. שיהיו רק עיניהם תלויות על הקב״ה בפרנסה. וביותר בשעה שהם בחו״ל ולא הגיעו לא״י דשם עיקר הברכה ברגלים שהמה רה״ש כידוע ויבואר עוד להלן כ״ח מקרא כ״ט. משא״כ בהיות ישראל בגולה בארץ לא להם תלוים בהשגחת ה׳ בכל יום מעין ברכותיו. וזה תלוי בתפלה בכל יום והוא תכלית ישראל. וע״ז הי׳ אהרן מיוחד בכל אותו המשך:

הם המדברים וגו׳. ללחום עם פרעה היה משה גדול מאהרן. שהיה בא בכח התורה חרבן של ישראל:

ואשר עשה לדתן ולאבירם. כבר ביארנו בפ׳ קרח שאך המה הצו המחלוקת שלא לש״ש משנאתם את משה משא״כ הר״ן איש היו צדיקים ונכנסו למחלוקת לש״ש יע״ש מש״ה חושב בזה טובה גדולה לישראל מה שנבלעו בארץ אבל על שריפת הר״ן איש נצטערו הרבה כמבואר שם. וקרח עצמו אע״ג שהוא עיקר מחלוקת זו מכ״מ לא היה באמת בעל מחלוקת ואיש ריב ומדון רק באותה שעה היה רוח קנאה עוכרתו אבל דו״א היו בעלי מחלוקת ומחרחרי ריב והיו לאבני נגף בישראל והיה שמחה גדולה כשנפטרו מהם. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ד י׳:

ולכל בני ישראל היה אור במושבתם. לא נצרך הכתוב להודיענו כ״א במכת ערב ודבר לצורך ענין אבל כאן ע״כ בא לרמז שבמות רשעי הדור בא אור לישרים. ועי׳ ס׳ דברים י״א ו׳. ועוד היה להם אור במה שלא ראו המצרים את הדבר וכדתניא במכילתא ר״פ בשלח והודו ושבחו להקב״ה שלא ראו כו׳. ונכלל בזה הלשון עוד שהיה להם אור במושבות מצרים כפירש״י בשם המדרש. ונראה עוד שבא הכתוב להודיע זה משום דבזה יבואר מקרא הסמוך:

וישאלו. שכל מצרים לא ידעו מחשבת פרעה ודבריו למשה וכסבורים שעוד ישובו למצרים וכמש״כ לעיל ז׳ ה׳. ובספר במדבר ר״פ מסעי. מש״ה השאילום ולא היה בזה שמץ עולה שהרי בדין היה להקב״ה לצוות לבוז ג״כ אלא שרצונו ית׳ היה שיהי׳ בזה האופן כדי שירדפו אח״כ אחרי ישראל. וכדי שיצאו ישראל בחפזון כמש״כ להלן י״ב י״א. ובס׳ דברים ט״ז ג׳ נתבאר יותר. ודעת אלהים אין חקר:

איש מאת רעהו וגו׳. לעיל ג׳ כ״ב כתיב ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. שאז היו הדברים שיצאו מיד ולא היה התרועעות לישראל עם אנשי מצרים רק עם שכנות. אבל כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י״ב חודש שהיה משפט מצרים וממכת ערוב ואילך השיגו התרועעות הרבה ולא עוד אלא במכת חשך שלא קמו איש מתחתיו ג״י והאיך התענו כולם ג׳ ימים. אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם:

כלה. לא יחשוב עוד שישלח על משך ג״י אלא לגמרי יציאה לחרות :

והכי מבואר בברכות ד״ט הכל מודים שגאולה היתה בלילה שנאמר אשר הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום וגו׳. אלמא דמשמעות של הוציאך היינו יציאת הרשות של קנין הגוף לפרעה ולא יציאה מקומית מא״מ שזה לא היה אלא ביום. והכי איתא בירושלמי פסחים פ״ה שאמרו הלל על אכילת פסח ואמרו הללו עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה. והסיבה לזה הוא כמש״כ לעיל ה׳ ג׳ דבעת התראה למכת בכורות אמר משה בשם ה׳ כה אמר ה׳ בני בכורי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני וגו׳. והבין מלשון ישראל דהשילוח יהי׳ לחלוטין יען שלא א״ל דרך ג״י אלא בשעה שא״ל בלשון אלהי העברים. ולא עתה שכבר כלו הרשעים. וכלם בשם ישראל יכונה בלשון הקב״ה:

אני יוצא. אני עובר או אני יורד מיבעי. אלא יש בזה כונה שניה ללמדנו על אופן הנגף דלפי הידוע היה ע״י משחית לחבל. והכי פשוט בלשון חז״ל כיון שניתן רשות למשחית כו׳. וא״כ קשה. שהרי מבואר במש״כ ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ולא מלאך ולא שרף כידוע. וכבר עמדו הראשונים ז״ל ע״ז. אבל הענין הוא כמו מלך שמרדה בו מדינה וכשכבשה והכניעה והוחלט אצלו להמית המורדים. אולם ידוע שלא מרדו בו פחותי ערך אשר דבר אין להם בהליכות המדינה. ולמה זה ימיתם בחנם. ואם ישלח חילו להרוג המורדים לבד. איך יבחנו מי זה שהיה מתברך למרוד ומי הוא שפל בנפשו ואין לו דעת ע״ז ע״כ התחכם לצוות לאמר. הנה המלך בכבודו יבא אל המדינה ומי זה שר ונגיד יצא לקראתו לכבדו ולכפר פניו. ואז ידעו שרי המלך ואנשי חילו להרוג את כל היוצאים. ומי שאין בלבו התנשאות למרידה אינו חושב ביציאתו לקראת המלך שיהא לכבודו ורצונו וגם א״צ לכפר פניו לכן אינו יוצא נמצא ההורגים המה מחבלים ולא המלך. אבל מה גרם לדבר אור פני מלך בכבודו. ואם היה משלח איזה שר לא היו יוצאים לקראתו אלא גדולי המדינה כערכו ולא מי שגדול ממנו ולא היה נהרג. כך יש לדעת דכמו כל כחות הקדושה מתפעלים וניזונים באור פני מלך מלכי המלכים הקב״ה. כך כל כחות הטומאה אין מקור חיותם בא אלא ממקור עליון ית׳. ולזה ההוראה באו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל שניהם שוין במצותן. אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. ללמדנו שמקור חיות כל הנברא ממקור אחד יוצאים אלא שזה מתפשט לסטרא דקדושה וזה יורד ומתפשט לסטרא דטומאה. וא״כ בגלוי שכינה במקומם הכל מתפעלים ויוצאים לקראת מלך חיים ית׳. וכאשר עבר ה׳ בא״מ יצאו כל כחות הרוחנים בטומאה למצוא שפע חזון כח הרוחני שלו. וכאשר חל עליהם שפע התגלות ה׳ והם אינם ראוים לכך. ע״כ ניזוקו ע״י מחבלים כטבע הקדושה בשעה שהיא למשא על המורגש משום שאינו ראוי לכך אפילו מי שהוא מסטרא דקדושה כמו משה רבינו בשעה שנפגש מהתגלות כבודו ית׳ והוא לא הכין עצמו לכך כמש״כ לעיל ד׳ כ״ד. וע׳ מש״כ להלן כ״ג י״א בנו״א. כש״כ אנשי מצרים. נמצא העברת ה׳ בעצמו ובכבודו ית׳ שהיה שלא בטבע. הוא הגורם הטבעי שימותו כל הנרגשים בהתגלות זו. ובזה עלה שימותו כל בכורי מצרים וכל ראש שבהם אפילו הוא מאומה אחרת כמש״כ להלן י״ב כ״ט. ואם היה התגלות כבוד קדושת מלאך או שרף לא היה מתפעל לקראתו כל כחות אלא מי שהוא כערכו בכח הטומאה כי זה נגד זה עשה האלהים. הא מיהא נרמז בלשון אני יוצא. כונה כפולה. היינו התגלות כבודו ית׳. ואני היינו ישיות שלי שיש בכל דבר יוצא לקראתי:

לכם ראש חדשים. ראש משמעו כ״פ מובחר כמו מראש פרעות אויב וכן הרבה. והפי׳ לכם דוקא החדש הזה מובחר בשנה כמו שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם. וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר ומזה הטעם טבע האש במוש״ק רותח יותר משום שאז נברא וכ״כ הרשב״א בשו״ת סי׳ תי״ג. ומש״ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה משום שבו ביום נידון אדה״ר כמש״כ הר״ן במס׳ ר״ה. ובאותו חודש חג הסכות שבו עיקר ברכה לתבואה. כמש״כ בס׳ ויקרא ובמדבר משום שבאותו חודש נברא העולם. כ״ז בעניני הטבע. וכך בחודש ניסן נוצר בראשונה סגולת עם ה׳ בי״מ ע״כ אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה׳ ע״י ספור י״מ שגורם אמונה ובטחון כמש״כ בס׳ דברים ט״ז ג׳ וע״ע להלן מ״ב: