Neciv Smot

זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות. והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה.

במאד מאד. כל פרטים אלו היה בהפלגה יתירה:

ותמלא הארץ אתם. מהם מיבעי וכן ת״א מנהון. אבל לשון המקרא אותם. בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהי׳ מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל א״מ שהי׳ עיקר ישיבת עם מצרים מ״מ מלאה הארץ את ישראל. ומשמעות אותם עמם. כמש״כ בספר ויקרא י״ז ה׳ עה״פ וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתישבו שמה. והיינו דכתיב במכת בכורות ופסח ה׳ על הפתח הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ואע״ג שיבואר להלן ב׳ כ״ה וג׳ ז׳ שפרעה נגש לישראל ולחצם לדור במיצר כדי להשפיל דעתם. מ״מ הי׳ באופן שנשארו בקרב ערי מצרים בין בתיהם. ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות. ומחשבת חשד מה שלא עלה ע״ד ישראל. כ״ז בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים כמש״כ בפ׳ ויגש. אבל הם לא רצו כן. ובש״ר איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים. דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים. ומשום זה ביאר המדרש שהפך ה׳ לבם לשנוא עמו. וכבר ביארנו בס׳ בראשית עה״פ כי גר יהיה זרעך וגו׳ אשר היא הסבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות:

ויאמר לרשע. לא כתיב לא׳. אלא לרשע היינו שאמר לו. רשע למה תכה רעך. ומש״ה ביקש לירד לחייו ולמסרו למלכות:

הלהרגני אתה אומר עלי רשע. איך אין אתה ירא לקרות אותי רשע. אין זה אלא שלהרגני אתה אומר ולא ארד עוד לחייך. ובזה מצא הרשע את עוונו. דבשביל שקרא אותו רשע היה רחוק ממנו למסרו למלכות שהוא סכ״נ ממש. אבל מצא עלילה לחשוב כי משה חושב להרגהו. וא״כ הבא להרגך השכם והרגהו. וזהו דרך רשעים בכל עת למצוא מענה על רשעותם:

כי אמר גר הייתי וגו׳. לא עשה משה כיוסף שברך את ה׳ על ההצלה בבן הראשון. ואמר כי נשני וגו׳ משום שכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״פ שאין לברך על הנס עד שיצא לגמרי ממנו. ולא עוד אלא שאם נכנס לצרה אמרת אין לברך על הצלה מצרה הראשונה עד שיצא גם מהשניה. כמש״כ שם ל״ה א׳. מש״ה יוסף שכבר נתגדל ויצא מכל צרה הודה לה׳ ע״ז. אבל משה עדיין היה נרדף מהמלוכה שהרי אינו יכול לשוב לביתו. וגם פה הוא בארץ נכריה ע״כ לא ברך את ה׳ עד שהוליד בן השני ונודע לו כי מתו האנשים המבקשים את נפשו וגם אותו המלך כבר מת. וגם הקב״ה א״ל כי אהיה עמך. כאשר יבואר לפנינו ג׳ י״ב. ושוב אין פחד. אז אמר בהודיה ויצילני מחרב פרעה. וכ״כ הספורנו בפסוק כ״ג:

וירא אלהים את בני ישראל. ראה גם מה שלא שמע. היינו פרישות ד״א. שלא מצאו לבבם לצעוק ע״ז לפני ה׳. אבל הקב״ה ראה. היינו שהסביר המגיד. וירא את ענינו זו פרישות ד״א. כמש״כ וירא אלהים וגו׳. ואת עמלנו אלו הבנים שנאמר כל הבן הילוד וגו׳ וגם זה לא צעקו כלל. שהרי היה מעשה לפני שמונים שנה וכבר בטל גזרה זו. ולמאי יצעקו ע״ז. אבל הקב״ה ראה אז. וע״ז כתיב כאן. וידע אלהים. פקד עתה דבר הבנים. וכתיב שם עוד ואת לחצנו זו הדחק כמש״כ וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. והענין שידוע דדירה מורווחת מרחיב דעתו של אדם וכן להיפך דירה דחוקה והרבה ב״א ביחד משפיל דעתו של אדם. והיה פרעה משתדל להשפיל דעתם של ישראל. והיה לוחץ אותם במקום אחד. וגם על זה לא היו צועקין כלל כי מי שדעתו שפלה אינו משכיל ומבין אשר אפשר היה לו להיות דעתו גבוהה. אבל הקב״ה ראה וידע מזה וגם ע״ז כתיב וידע אלהים. ידע כח בני ישראל שהם בעלי דעת ועם חכם ונבון. אלא פרעה לוחץ אותם והדוחק ועניות מנוול דעתן. נמצא ביאר הכתוב כמה סיבות שהעיר רחמי הקב״ה לגאולה. ראשית תפלה אע״ג שלא היתה כסדר נכון. אבל רחמנא ליבא בעי. שנית נאקה שלא בתפלה רק מתוך צרה והרי המה בני אברהם יצחק ויעקב. שלישית ראה דברי סתרים. רביעית פקד עון טביעת הבנים. חמישית פקד השפלת דעת ישראל. וזה היה העדר לכבודו ית׳ אשר עמו שנקראים על שמו. יהיו נמוכי הדעת כ״כ. ופרעה גרם כ״ז:

זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. לא אמר ה׳ זה שמי וזכרי לדור דור. אלא חלק לשנים היינו חצי השם הנזכר פה שמי לעלם. וחצי השם הוא זכרי לדור דור. והכוונה פשוטה דה׳ אלהי אבותיכם שהוא הנהגה בטבע בהשגחה פרטית לפי המעשה הוא לעלם. משא״כ אלהי אברהם וגו׳ בדרך נס אינו מצוי כ״כ רק ליחידים שראויים לה או לצורך השעה. מש״ה אינו אלא זכרי לדור דור :

והנה בגמ׳ פסחים דף נ׳ איתא דרש רבא מ״ד זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר. לא כשם שאני נכתב אני נקרא אני נכתב הויה ואני נקרא אדני. זה שמי לעלם כתיב. והמאמר נראה תמוה היאך נרמז כאן שם הויה ושם אדני. והיאך מרומז זה במקרא. אבל לפי דברינו מבואר כי הנהגת הטבע בא בשם הויה היינו היה הוה ויהיה ומהוה הכל ומנהיג הטבע שהוא אלהי אבותיכם. וביאור שם אדני בכ״מ משמעו משדד הטבע כאדון על שלו. משנה הנהגת חפצו בטבע שהטביע להם ביד עבדיו באופן אחר לפי השעה. ויבואר עוד בזה להלן ל״ד ט׳ ובכ״מ וא״כ אלהי אברהם וגו׳ עניינו אדני. ואמר ה׳. כי זה שמי לעלם בהעלמה שאסור לומר בשפתיו הויה. וזהו שמשמע אלהי אברהם שענינו משמעות שם אדני. זכרי לדר דר שמזכירין אותו יתברך בזה השם: והטעם ע״ז הוא משום שזה שהקב״ה מנהיג הטבע אינו ניכר לאדם ורק אנחנו מאמינים שכך הוא ודבר שאינו מובן בשכל אסור לשבחו בדרך נוכח בברכה ותפלה כדאיתא ביומא דף ס״ט ב׳ דמש״ה לא אמרו ירמיה ודניאל הגבור והנורא אע״ג שודאי האמינו שכך הוא שהרי כתוב בתורה אלא שלא הבינו בשכלם איך כך הוא משא״כ שהקב״ה משדד הטבע הכל רואים ומבינים שזה אינו אלא מהסיבה הראשונה ית׳ אדון העולם. וכדאיתא בברכות דף נ׳ התם מוכחא מילתא מאן עבד ניסא קוב״ה. וע״ע להלן ט״ו י״א: והנה תניא במכילתא פ׳ בא פט״ז מנין שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. שנאמר כה תאמר אל ב״י אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו׳ זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר. הכונה דק׳ הרי חזר הקב״ה ואמר לך ואספת וגו׳ וא״כ מה זה אמר הקב״ה עד כה. אלא כך הדבר תחלה הורה ה׳ למשה הנהגת ה׳ עם ישראל בכל יום ובכל שעה. ושכך יזכירו בתפלה. שבזה הנוסח נכלל כל צרכי ב״א פעם המכוין לתפלה לענין מלחמה ופעם לפרנסה ופעם לשלום. ופעם אפשר בדרך הטבע ופעם נדרש לנס. ע״כ עלינו להקדים בתפלה הקבועה זה הנוסח הכולל הכל. (ומש״ה לא נקבע הנוסח אלהי השמים ואלהי הארץ. ועי׳ שו״ת הרשב״א סימן תכ״ג) אלא שלא הזכיר הקב״ה כאן ה׳ אלהיכם ואלהי אבותיכם. משום שג״ז לא הי׳ ניכר אז שהקב״ה מנהיגם ותובע עלבונם. עד שהי׳ י״מ. וכמש״כ בס׳ בראשית נ׳ כ״ה. אבל היום יש לומר ג״כ אלהינו:

ויהי בדרך במלון. שנתעסק במלון. וסר ממעלתו כרגע שנתחייב לשול נעלו מעל רגליו. וכמו שביארנו לעיל שיהי׳ תמיד מופשט מטבע בני אדם. רק תמיד דבוק ומופרש להיות מרכבה לשכינה. וכאן בהיותו במלון. ואולי הי׳ מחמת ענותו הנפלאה כשהגיע בין אנשים זרים ממנו. שלא יהא נראה בפניהם שהוא מורם מכל אדם והליכות עולם הטבע. ע״כ נתעסק במלון:

ויפגשהו ה׳. לא כתיב וירא אליו. אלא ויפגשהו. שהי׳ המראה בדרך פגישה שלא במקומו. משום דמשה רבינו כבר נתקדש להיות מרכבה לשכינה. הגיע אליו מראה ה׳ ותוקף עוזה. גם בהיותו מתעסק בהליכות עולם. והי׳ כמו מלך המוצא את עבדו העומד לפניו תמיד כי הלך לו לעצמו לדרך עסקיו:

ויבקש המיתו. הי׳ כבוד ה׳ שפגשו למשא עליו כמו אם היא באה על מי שאינו ראוי לישא מרכבת הקדושה. ורובץ תחת משאו עד שמת. וכמו שיבואר להלן י״ב י״ב שזה הי׳ סיבת מכת בכורות ע״י העברה של הקב״ה. כך הי׳ פגישה זו במשה. ומש״ה סמך ענין מכת בכורות לזה הענין ללמדנו דשני הענינים שוין בסיבתן:

של נעליך מעל רגליך. ואם כי הדבר כפשוטו מ״מ יש בזה כונה נפלאה כעין משל ונמשל. וככל הדברים שעניני גשמים מורים על עניני רוחנים וכבר נתבאר בס׳ דברים בענין חליצת מנעל של היבם שהוא ענין התפשטות הגשמית. שלא יהא אחר רצון וטבע האדם כלל. כ״א מופרש כולו לשמים. כדרך אדם המעלה אשר שמו אדם בעצם כמו שביארנו בפ׳ מעשה בראשית. מיהו שם בענין חליצת המנעל אינו אלא לשעה באשר שאין כל אדם מחויב לעמוד בזה האופן כל ימיו. ולא כל אדם זוכה לכך. אלא שלצורך המצוה היה מחויב בכך כמבואר שם. אמנם מי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו. היינו לבוש הטבע. ועי׳ להלן ד׳ כ״ד: