Neciv Mikéc

וַיַּעֲזֹ֣ב כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה ורש"י כתב (רש"י על בראשית ל״ט:ו׳) כי בעבור שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו':

ויהי יוסף יפה תואר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, אָמַר הַקָּבָּ"ה אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְךָ אֶת הַדֹּב, מִיָּד:

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. הנה זה בטבע לידתו ואינו ענין לכאן ואי משום סיבת אשת אדניו כמש״כ הרמב״ן אינו ענין לדעת על מה נשאה עיניה עליו ועי׳ פרש״י. ולי נראה דבאשר מי שהוא עמל בעבודה משחית תארו מש״ה הגיד המקרא שיוסף לא היה עמל כ״כ אע״ג שהיו עסקיו רב מאד. והיינו משום שהלך הכל בהצלחה אלהית באופן היותר טוב :

עוד הגיד בזה המקרא. שאם הי׳ יוסף עמל בתורה שגם היא נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם כדאיתא בסנהדרין דכ״ו ב׳ הי׳ נשחת תארו. אבל באמת זה הי׳ מחסור ביוסף הצדיק שלא הי׳ משקע עצמו בעמל תורה וכמו שאמר בעצמו כי נשני אלהים את כל עמלי ודרשו ברבה פ׳ וישלח זו עמל תורה ששכח תלמודו שלמד בבית אביו. ומש״ה קפץ עליו עסק אשת אדוניו. משא״כ אם היה עוסק בתורה לא אירע לו כן דתורה אגוני מגניא מכל מקרה. ותניא באדר״נ פכ״ה כל הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי שטות הרהורי זנות כו׳:

יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר

ולא מצי - לקפוץ כבראשונה דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו:

וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים וְהֵם מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה יְתֵרָה. גְּדוֹלָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה יט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד":

והנה יותר היה ראוי לומר את עניי. ומש״ה דרשו בב״ר פע״ט יוסף שכח תלמודו שנא׳ כי נשני אלהים את כל עמלי ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו והוא פלא. איזה הודיה לה׳ שייך ע״ז. אבל הענין שכבר ביארנו לעיל ל״ט ו׳ שיוסף הצדיק לא היה שוקד בתורה כ״כ וע״כ נענש במעשה אשת פוטיפר והיה משכח מעט מעט ולא מאונסו כ״כ. והיה להצדיק הלז מזה רוב צער. אך עתה שהזמין ה׳ לידו עסק של טורח צבור שהוא ג״כ משכח תלמודו כדאי׳ בש״ר ריש פ׳ וארא. והוא חשוב ומרוצה כת״ת כדאי׳ בירושל׳ ברכות פ׳ אין עומדין. העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה. ומכש״כ במקום פי״נ. ע״ז נתן הודיה לומר כי נשני אלהים וגו׳ ולא מעצמו:

בריאות בשר ויפת תאר. לעיל כתיב יפות מראה ובריאות בשר. ומתחלה יש להבין מה שייך בבהמה שתי הלשונות יפות תאר ויפות מראה הן באדם שני ענינים הן כמבואר ברחל ויוסף. והפי׳ של יפה תאר שצורתה פנים עגולה ונאה בציורה. ויפה מראה משמש שהוא צח ואדום לא שחור ולא לבן. ומובן דבבהמה הוא ג״כ מעין זה היינו יפות תואר הוא כענין דאי׳ בב״ק דמ״ט א׳ דניפחא של עיבור נותן תואר יפה לבהמה דנראית שמנה יותר מבריאת בשר לבד. ויפות מראה הוא לענין מראה העור וכדאיתא בנזיר דל״א ב׳ אוכמא למשכא. והיינו דכתיב לעיל תחלה יפות מראה ואח״כ בריאות בשר. דתחלה צייר תאר מראה העור ואח״כ הבשר. משא״כ בזה המקרא דשני הסימנים הוא לענין הבשר מש״ה סיפר שראה שהמה בריאות היינו שמנות וגם נפוחות מעיבור. והפתרון ע״ז דציור הראשון היה אות על שנים הטובות שיצליחו גם לסחורה משום רוב תבואה שיהי׳ במצרים לבד. ולזה בא הדמיון מעורות שהוא חוץ לגוף הבהמה. והציור השני מראה שישפיעו גם לאחרים כמו פרה מעוברת דקיימא למניקה ולולד: