Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh IV 1:8סדורו של שבת, חלק א, שורש הרביעי א׳:ח׳
ד. והנה דברי הזוה"ק הלז נוטים לדברי המדרש רבה (כי תצא פ"ו) על פסוק כי יקרא קן צפור וז"ל ולמה התינוק נימול לשמנה שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין עד שיהא בו כוחו וכשם שהי' רחמים על האדם כך היה רחמים על בהמה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו וכו' וכך נתמלא רחמים על העופות שנאמר כי יקרא קן צפור וכו' ע"כ הרי שעושה הג' מצות אלו מילה ובהמה וקן צפור לרחמי המקום שחס הקב"ה על האדם ועל הבהמה להמתין עד יום השמיני שיגמרו בכל כחם וגם טעם של קן צפור מצד רחמי המקום. ואף שלכאורה הוא נגד טעם הזוה"ק הנ"ל שכתב הטעם כדי שיעבור עלייהו שבת חד ובמדרש כתוב כדי שיהיה בכל כוחו: ואך בדברי הזוה"ק הנז' שכתב בלשונו וחייס על כולא וכו' כנ"ל נוכל לפרש בו וחייס על כולא שאז בזמן רצה הלז חייס על כולא ונותן להם כוחם כמו שמפורש בדבריו (שם ע"ב) בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ויתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלייהו שבת חד וכו'. ולבתר דיתקיים ביה ההיא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה לה' בקיומא דשבת חד דאעבר עלוי עכ"ל: וממש מכוונים לדברי המדרש כדי שיהיו בכל כוחם. ודברי המדרש ודברי הזוה"ק שוין הן בטעמם שרחמי המקום על בריותיו הן כאשר מפורש בדבריהם ונתרצם עם דברי המשנה (ברכות ל"ג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו הנה למ"ד הטעם מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית ודאי דלא סתרי אהדדי ואדרבא מאחר שדעתם באדם ובהמה הוא הטעם מפני רחמי המקום כן גבי קן צפור צריך להיות הטעם מפני רחמי המקום שלא יטול קנאה במ"ב. כי מורה בדבריו שרק על קן צפור הוא טעם הרחמים ולא על האדם ובהמה טעם הרחמים רק כי גזירת הכתוב הן. ולדידיה אם היה אומר ופורט כל השלשה אלו בדבריו קן צפור ואדם ובהמה לכוללן בטעם הרחמים לא היו משתקין אותו לדברינו כנ"ל. ואתי שפיר לדבריו לשון המשנה דנקט דווקא קן צפור לחוד ולא אשמעינן רבותא דאפילו שלשתן ביחד. כי לדידיה אין משתקין כשנקט שלשה בדבריו אבל למ"ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות וצריך לומר שגזירות הקב"ה היה שיעבור עלייהו שבת חד לא מטעם הרחמים. וממילא לדידיה אף אם היה אומר כל השלשתן ביחד היה משתקין אותו והא דנקט קן צפור במשנה התנא נקט חד וה"ה לאחרינ':
Recanati on the Torah, Ki Teitzei 9רקנאטי על התורה, כי תצא ט׳
אמנם ענין המבול יש ליישב בענין אחר כי היה שם איבוד המין והנשארים לקיום המין לדברי הכל יש בהם השגחה ואחרי שהיה בהם השגחה דין הוא שיהיה הקיום בצדיקים. ויש להתבונן על מאמר השם יתברך ליונה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה (יונה ד יא). וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתיקין אותו וכו' ואמרו בזה שני טעמים האחד מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינם אלא גזרות. ואחד מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. ופירש הרב הגדול (הרמב"ן) ז"ל מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ר"ל שמשמע מדבריו כי השגחתו יתעלה הוא בפרטים שבהם ואינו כן כי אינם אלא גזרות להדריכנו במדת הרחמים ולהסיר מלבינו המדות המגונות כמו האכזריות ודומיהן לא שכוונת המצוה יהיה לרחם על העופות כי אין השגחה בהן פרטית רק במין האדם לבד. אך לשון גזירות אינו מיושב היטב לפירושו אמנם הוא ז"ל פירש שלשון גזירה אינו רוצה לומר שלא יהא בו טעם שהרי בפרה אדומה אמרו רבותינו ז"ל חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל כי יש בו טעם ונגלה למשה רבינו ע"ה ולפירוש הרב ז"ל אינו מיושב הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית כי זה המאמר מורה כי ההשגחה היא בהם פרטית וטעם משתקין הוא מטעם הקנאה שהדבר בעצמו אמת כי הבורא ריחם עליהם אך אין לאומרו מטעם הקנאה שאם אינו משגיח בפרטיהם לא הוצרך לתלות טעם המניעות מפני הקנאה רק מפני שהוא משקר בתפלתו ולא היה לו לחלוק על מאמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים וכו'. ולפי הפירוש שפירש הרמב"ן ז"ל גם לפי המאמר שהבאנו למעלה במדרש רות נראה כי כוונת השלוח הוא כדי שתצטער האם בהלקחה מעל בניה ובסבת השלוח והצער ההוא הרחמים באים לעולם לכל הצריכין ככתוב שם. ואם כן נצטרך לפרש מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא בענין אחר והוא שנראה מדבריו שכוונת המצוה היתה לרחם עליהם ואינו כן רק הכוונה היתה לצערה להשפיע רחמים בעולם וזהו ואינם אלא גזירות. והסברא נותנת כי אין מדרך הרחמנות כשהאם רובצת על האפרוחים לשלחה מעל בניה לשחטם. וכן מצאתי עוד לרבותינו ז"ל שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג (תהלים קב ח) מה הצפור הזה בשעה שאתה נוטל גוזליה היא יושבת לה בודדת כך אמר הקדוש ברוך הוא חרבתי את ביתי וכו'. אמנם הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה זה יורה כי כוונת המצוה היתה על צד הרחמנות ובזה נחלקו. ועוד יש לרבותינו ז"ל בספר הבהיר ענין נעלם בפסוקים אלו אמר שם רבי רחומאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר שלח תשלח את האב אלא שלח תשלח את האם בזכות אותה שנקראת אם העולם דכתיב כי אם לבינה תקרא (משלי ב ג'). מאי ואת הבנים תקח לך. אמר רבי רחומאי אותן בנים שגדלה ומאי נינהו אילו שבעת ימי חג הסוכות והיינו ימי השבוע שהם שבעה. והנה האם היא אם הבנים שמחה רמז לבינה שלא ישא ויתן בה לכבודה שאינה נגדרת במניין דכתיב אין חקר לתבונתו (ישעיה מ כח) ולתבונתו אין מספר (תהלים קמז ה') והבנים רמז לשבעת ימי בראשית שיש לך רשות לדבר בהם. ויש מפרשים שלח תשלח את האם כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך כד"א למען ייטב לך והארכת ימים. והבנים תקח לך בעולם הזה והנה הענין רומז לסוד גדול ועל כן שכרו מרובה: